בחלק הזה של העבודה אציג את המסקנות שעלו לאורך החקר וביצוע העבודה. במהלך ההכנה בדקתי את אופן הייצוג של הפוליטיקאים בתוכניות הסאטירה ובפרט תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת. לאחר ביצוע החקר הגעתי לכמה מסקנות. מצאתי שלרוב דמויות הפוליטיקאים המוצגות יהיו לבושות בהתאם לתפקיד שלהם ולאירוע הפוליטי שקורה אך בחלק מהמקרים היא לא תהיה לבוש בהתאם לתפקיד הציבורי וכך תבטא את אופי התוכנית כתוכנית סאטירה, כל זה מבחינה חיצונית אך מבחינת ההתנהגות, אופן ההצגה בתוכנית לא תואם את המציאות ועושה ממנה סוג של בדיחה וכך הדמויות מממשות את אחת ממטרות התוכנית שהיא להעביר ביקורת אך גם לצחוק על המציאות. בנוסף לכך גיליתי שהדמויות עליהם מבוססים הקטעים הן דמויות מפתח מרכזיות בפוליטיקה הישראלית והרעש התקשורתי שהן יוצרות במציאות משמש כאירוע שבו יוצרי התוכנית משתמשים כדי ליצור לו חיקוי וכך גם לשתף את דעתם ולהעביר על אופן ההתנהלות שלהם ביקורת. לדעתי למרות שארץ נהדרת היא גם תוכנית ביקורתית יוצריה שמים יותר דגש על הפן ההומוריסיטי מאשר הביקורתי ולכן אנו כצופים לא שמים לב לחלק זה ותופסים את התוכנית כתוכנית שנועדה לבדר את הציבור על חשבון מקרים חברתיים, ציבוריים ופוליטיים שבלי ההומור לא היינו רואים אותם בתור משהו מצחיק שנועד לבדר אותנו. 

בדומה לכך ,זמיר (2005) שטוענת כי הסאטירה מתבססת על המציאות אבל לא מציגה אותה באופן זהה, אלא בצורה שלילית שמציגה ליקוי מסוים ואומרת כי היוצר נוקט עמדה בנושא כך שהוא לא ניטרלי ומציג אותו בצורה מגוחכת ועוקצנית. ובנוסף לכך היא טוענת כי הסאטירה היא האמצעי הבולט ביותר להעברת ביקורת על הפוליטיקה.

כהן (2001) מחזקת את טענותיה של זמיר (2005) ואומרת כי להומור יש סוגים שונים שמכוונים את הצופה להתבוננות ביקורתית על הנושאים המדוברים.

בדומה למוצג בתוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת, גלילי -צוקר (2006) טוענת כי בעקבות כך שהפוליטיקאים נהפכו עם השנים לידוענים מוכרים בתעשיית הבידור, הם נחשפים לקהל גדול יותר והאמצעים שלהם לקבל תמיכה גדלים, הפיכתם לידוענים גורמת להם לשים יותר דגש על הפעילות שלהם שיוצרות רעש תקשורתי ולבחור מה להבליט ולהרחיק מעיני הציבור, אך דבר זה לא תמיד מצליח.